מי שעוקב אחרי יודע שריקוד הוא חלק מאוד משמעותי מהחיים שלי.
הפסקתי לרקוד בגיל 14, מהסיבות הלא נכונות וחזרתי לרקוד בגיל 40 מכל הסיבות הנכונות ולמרות הרמת הגבה של לא מעט אנשים.
זה לא היה קל, שיעור הריקוד הראשון שלי היה קשה ומתסכל, הבטתי על עצמי במראה, הבטתי בבנות האחרות שרקדו לידי, לא ילדות, אבל בואו נגיד שהגיעו עם חולצות גזורות של סוף קורס כלשהו בצבא, וחשבתי לעצמי שאם קשה אז אעבוד עוד יותר קשה ואצליח. ועבדתי קשה, השרירים כאבו, חזרתי עם סימנים כחולים בברכיים, הייתי מותשת לפעמים אבל הנפש היתה בעננים.
נסעתי כמעט כל בוקר לסטודיו בתל אביב, עמדתי בפקקים נוראיים רק כדי לרקוד, להרגיש, להנות ולהשתפר. והשתפרתי, כל יום קצת, כבר לא הסתכלתי בחשש לצדדים, הגיל לא שיחק בכלל תפקיד, אני רוקדת, הגוף זוכר והריקוד חוזר. ונהנתי, כמה שנהנתי מכל המאמץ הזה.
למי שלא מודע לכל עולם המחול ואתם, טוב אתן, שואלות אותי הרבה איך זה ואיפה אני רוקדת, אז תנו לי לעשות לכם את העבודה קלה, כי לי לקח כמה שנים לגלות הכל.
יש בארץ לא מעט סטודיואים שמעבירים שיעורים סופר מקצועיים בבלט קלאסי, מחול מודרני, ג'ז ועוד סגנונות (זה מה שאני רוקדת), השיעורים מתנהלים בדיוק כמו שיעורי הריקוד שאנחנו זוכרים מהילדות, רק שלא חייבים ללבוש בגד גוף ?
כבר 8 שנים שאני רוקדת ותאמינו לי שאחרי כמה חודשים והמשך עבודה קשה כל הזמן, הגעתי לרמה לא רעה בכלל.
אני לא יכולה לראות את עצמי בלי הריקוד, יום ללא ריקוד הוא יום מבוזבז מבחינתי. זה נותן לי כל מה שהנשמה והגוף שלי צריכים כתוספת לחיים "הרגילים".
בקיץ זכיתי אפילו לעמוד על במה עם עוד נשים רקדניות מוכשרות אבל זה כבר לפוסט אחר.
אז אם גם את שם היית ילדה רקדנית, וגם אם לא ורק חלמת להיות כזאת, תעזי, תלכי, תמצאי את הסטודיו שמתאים לך, תרקדי, תרקדי כאילו אף אחד לא מסתכל, כי ביננו אף אחד לא ממש מסתכל, אנחנו כבר לא ילדות, ובחיי שכשיסתכלו יעריכו.
עזבי את המבטים וההערות של אנשים שאין להם את האומץ, תראי דוגמא לילדים שלך שחלומות אפשר להגשים.
אני כאן כדי לענות על כל השאלות שלכן ושלכם, איך מתחילים ואיפה ובמה זה כרוך.
וכן, תרימו לי בתגובות, עבדתי קשה בשביל זה.
ובגלל שאנחנו בכל זאת בבלוג בישול בריא, אז הנה מתכון שאני אוהבת במיוחד
שניצל טופו שמתחשק לאכול ישר מהמחבת.
